המכתב של שרה נתניהו מרגש, אך בעיתוי לא נכון ולכתובת שגויה. הכתובת היא – הממשלה שצריכה לקבוע מדיניות ברורה, כלומר: ביבי.
גם בארה"ב ובאירופה – הבינו, שילדים אינם פטנט אוטומטי לקבלת אזרחות או שהות קבע.
תומכי אי הגירוש – עוד עלולים להצטער בעתיד על קוצר הראייה העתידי.
דרושה מדיניות ברורה בנושא – שהוא טעון ורגיש. מדובר ב"פצצת זמן" שיש לפרקה בהקדם.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
עם כל הצער, החמלה והרגישות כשמדובר בילדים של שוהים בלתי חוקיים, שר הפנים אלי ישי צודק. לא מדובר בגירוש 400 ילדים – שיפתרו את הבעיה של שוהים בלתי חוקיים ועובדים זרים הזורמים לארץ מטעמים כלכליים.
מדובר בעיקרון – שאם המדינה לא תשמור ותגן עליו – היא תצטער על התוצאות, שהולכות מעמיקות ומתרבות לנגד עינינו.
אני מתפלא עד כמה הפרשנים, אנשי ציבור ושדרני רדיו למיניהם – תוקפים בצורה גסה ובוטה את השר אלי ישי – על החלטתו לגרש 400 ילדים מתוך קבוצת גירוש של 1200 – לפי החלטת ממשלה.
כמובן, שקל יותר, מוסרי יותר, יפה יותר, להצטייר כרחמן, אוהב ילדים, מלא חמלה, כלפי ילדים רכים שנולדו כאן, מאשר לצוות על גירושם. אבל כל המבקרים את אלי ישי – לא צריכים להחליט בסוגיה עקרונית וקשה זאת, ולכן יכולים לשחק את בעלי המצפון רודפי הצדק.
הבעיה – אינה הילדים, מתי הציבור יבין זאת.
הבעיה היא ההורים – שהיו ועודם שוהים בלתי חוקיים. ההורים שהסתננו לארץ, כדי לחפש מקומות עבודה, הורים שבאו כדי לטייל ונעלמו ולא חזרו לארצותיהם.
הבעיה היא – אלפי המסתננים, מאפריקה דרך מצרים, שחלקם באים מדרפור, אכולת המלחמה, שלגביהם יש לנהוג אחרת ובמדיניות שונה לבין מאות אחרים שכביכול באים מדרפור ומתחפשים לפליטי מלחמה, תוך הטעייה וסיפורי כזב.
הבעיה היא עקרונית:
שום מדינה דמוקרטית, מודרנית, לא ארה"ב ולא מדינות אירופה, מסכימות ומאשרות שהות בלתי חוקית ולא מאשרות הולדת ילדים כבסיס לאזרחות ושהות קבע של הוריהם. ראו את המגמות החדשות בארה"ב, לרבות דרישה לשנות את החוק ואת סע' 14 לקונסטיטוציה האמריקאית המעניקה אזרחות אמריקאית למי שנולד שם. יש מגמה לשנות זאת ולא להעניק אוטומטית אזרחות. שימו לב למאבק העיקש של ארה"ב במסתננים ממקסיקו לרבות בניית חומת מגן ושימוש באש חיה. גם בארצות אירופה – עקב ריבוי הזרים, מהגרים והשוהים הבלתי חוקיים – התעוררו להקפיד יותר בנושא האזרחות ותושבות קבע – מפחד פלישת הזרים בעיקר המוסלמים ע"י חקיקה מגבילה במקום הנאורות שהיתה קיימת עד כה בנושא זה.
חסרה מדיניות ממשלתית
הבעיה בישראל שעדיין לא קיימת מדיניות ממשלתית, מחייבת, ברורה בכל הנוגע לעובדים זרים, מהגרים ושוהים בלתי חוקיים.
החלטת הממשלה: על גירוש 400 ילדים + הוריהם מתוך 1200 ילדים היא התחלה של דרך ועדיין לא מדיניות.
אם יגידו שגירוש 400 הילדים או אפילו השארתם בארץ – זאת תהיה סוף הסאגה המצערת הזאת, אז ניתן להפגין ולהשמיץ – אבל בינתיים זה רק קצה הקרחון, אז למה המהומה המיותרת.
מדובר ב"פצצת זמן" חברתית, דמוגרפית ומוסרית שיש לפרקה בנחישות ובמהירות. יש לחץ ציבורי, עמותות עם כוונות טובות ותוצאות הרסניות לעתיד לבוא.
ישראל במצבה הכלכלי ביטחוני – מוגבלת ביכולת קליטה של הפליטים.
שנאמר: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהיו שם לגוי גודל ועצום" (מן ההגדה של פסח).
הנושא לא יורד מהכותרות זה מספר שנים ועדיין אין מדיניות ויד מכוונת או מסגרת ממשלתית לטיפול בבעיה, ההופכת לאיטה לסוגיה חברתית מעיקה.
הזרם הבלתי פוסק של פליטים מאפריקה בעיקר, המסתננים דרך גבול מצרים, תוך התעללות אונס, שוד וניצול כספי, מעורר זעם ורחמים.
ישראל, במצבה הכלכלי, דמוגרפי, ביטחוני – אינה יכולה להפוך לארץ קולטת פליטים, ללא הגבלה, פיקוח ואיזון.
מדינות אירופה, גודלות וחזקות מאיתנו כלכלית, מתקשות להתמודד עם זרם בלתי פוסק של פליטים, בעיקר מאיזור אפריקה, שם שורר רעב, ניצול, מלחמות ורצח עם.
תפקידו של האו"מ בתחום זה – הוא חיוני עקרוני ובעל משמעות הומניטארית חובקת עולם.
הנציב העליון של הפליטים מטעם האו"מ – שנציגו יושב גם בישראל, מספק הגנה מסוימת ומסויגת לפליטים אלה. אבל עיקר תפקידו צריך להתבטא בעזרה כלכלית ובאיזון בין השפעה כלכלית, דמוגרפית, ביטחונית.
לזרם הפליטים, הלא מבוקר, המשתקע בישראל, יש אספקטים שליליים, מבחינה כלכלית, דמוגרפית וחברתית, הגורם הביטחוני, כלומר האפשרות להחזיר סוכנים, או מבצעי פיגועים, במסווה של עובדים זרים, או פליטים מאפריקה, הוא נתון שאסור להתעלם ממנו.
ישראל אינה יכולה להיות מדינת מקלט:
במצבה הביטחוני, דמוגרפי, כלכלי, ישראל אינה יכולה להיות ארץ מקלט לאלפי הפליטים והשוהים, הבלתי חוקיים הזורמים אלה.
בין מאות הפליטים, הנעצרים חדשות לבקרים, הגונבים את הגבול, במיוחד דרך מצרים, כיד להגיע לישראל, רובם אינם זכאים, לפי קריטריונים משפטיים בינלאומיים – להיקרא פליטים שיש להעניק להם מקלט. מדובר בזרם אנשים הבאים לחפש עבודה וחיים טובים יותר מאשר בארצות מוצאם.
פליטי דרפור – כפליטי וייטנאם בזמנו – בתקופת שלטונו של מנחם בגין ז"ל, קלטה ישראל, לבקשת האו"מ, כמה עשרות פליטים שהתערו בישראל וילדיהם שירתו בצה"ל. מספר הפליטים שברחו מדרפור בשל רדיפות רצח עם או סיבה פוליטית, הוא קטן יחסית לכלל הפליטים מצפון אפריקה, המצויים בישראל.
נציבות הפליטים של האו"מ:
הוא הוגף המוסמך ביותר לטפל בפליטים ובבעיותיהם, כולל קליטה או מעבר לארצות אחרות. כפי שציינתי לעיל, ישראל במצבה הגיאופוליטי והביטחוני, יכולה לקלוט מינימום של פליטים הראויים משפטית לקליטה ולמתן מקלט.
זה תפקידו של האו"מ באמצעות הנציבות שלו בעולם, לווסת את כמויות הפליטים לכל המדיניות, בהתאם לגודל, מצבה הכלכלי ויכולת הקליטה שלהם.
ישראל יכולה לקלוט כמות מינימאלית, ואם היא תהיה מידתית, מאוזנת ומבוקרת, ע"י האו"מ.
ניצול הזרים:
מאחר ואין יד מכוונת ומפקחת עדיין, במלוא העוצמה, ניצול הזרים ע"י חברות, קבלני כוח אדם, הוא מחפיר וחייב להיפסק.
קבלני כוח אדם:
מנצלים את המצב הלא ברור, עושים קופה שמנה מהבאת עובדים זרים מחד וגירוש עובדים שכבר נמצאים בארץ מאידך. המדינות של יכולת הקליטה, כלומר: על האו"מ ליצור מאזן של קליטת פליטים ע"י המדינות לפי יכולתן ולא לפי זרימתם של הפליטים וכושר הסתננותם.
הצפת המדינה ע"י פליטים, שרובם באים כדי לחפש עבודה וחיים טובים יותר ורק מיעוטם הם באמת פליטים הנמלטים מטעמים של רדיפה פוליטית או פליטים של רצח עם המבוצע בארץ מוצאם.
אם לא תהיה מדיניות ברורה, תקיפה ויד מכוונת בתחום זה, אנו צפויים לגידול אוכלוסיה מהיר, בליווי כל התוצאות החברתיות מוסריות, כלכליות ופליליות המתלוות לבעיות אלה, מתוך ניסיון של מדינות אירופה שהזניחו נושא זה ועכשיו נושאים בתוצאות.
העובדים הזרים וילדיהם:
כשבודקים את נושא העובדים הזרים, הפליטים, השוהים החוקיים והבלתי חוקיים, אסור להתעלם ממספר בעיות חברתיות ומוסריות שהנושא מציב בפני החברה הישראלית.
על פני הדברים – גירוש ילדי זרים עם משפחותיהם, אי מתן אפשרות לשהות קבע, לפליטים מדרפור או ממקומות אחרים, על רקע רדיפות או מלחמות אזרחים – מצטייר כמעשה כוחני, לא הומאני ואכזרי.
אבל ניתוח מעמיק של הסוגיה, מצביעה על העובדה שאסור ללכת שולל אחרי סיסמאות ופלקטים חיצוניים או ראיונות עם ילדים נחמדים, הרוצים להמשיך את חייהם בישראל.
פצצת זמן חברתית ופוליטית: חוסר המדיניות ויד מכוונת ברורה בנוגע לכללים של קליטת עובדים זרים, פליטים ברישיון וקביעת מסגרות קבועות וברורות, גורמת לאבדן שליטה מחד וסכנה חברתית מוסרית, מאידך.
עובדים זרים ופליטים שבאים לתקופה מוגבלת, אך לא עוזבים את הארץ בתום הרישיון החוקי, גורמים ליצירת גטאות של זרים – חממה לפשע, סמים וזנות ולכל המתלווה לכך.
מאחר ויש שוהים ריבם בלתי חוקיים, הם לא רשומים באף מוסד, הם נמנעים מלהירשם לבתי ספר, לקבל טיפול בבתי חולים וחיים במחתרת.
התוצאה – חיים בתת רמה, בתת מסגרות חברתיות, ובפחד מתמיד מגירוש.
אסור לשכוח – עובדים זרים ללא רישיון, פליטים לא מאושרים, גם הם ללא רישיון, פירושו משפחות ילדים שהגיעו או נולדו כאן ובמשך השנים יוצרים בעיה פוליטית, משפטית, מוסרית.
"המושבות: - של הזרים בישראל, באיזור המרכז ובעיקר בעיר ת"א, הן "פצצות זמן", חברתיות ופוליטיות, כמו בארה"ב ובאירופה. אם תגידו שזאת חלמאות – לא תהיו רחוקים מהגדרת המצב האמיתי.
ילדים שנולדים כאן:
בין הבעיות הקשות בנושא זה, הם הילדים שנולדו כאן, גדלו, התחנכו, לא מכירים את ארצות מוצאם, ומהווים בעיה מוסרית הומניטארית ממדרגה ראשונה. לגרש ילדים, נראה ונשמע רע מאד, לא מוסרי ולא רגיש.
אבל הילדים האלה שייכים לעובדים שנשארו בארץ ללא רישיון, לא כחוק, ללא פיקוח בניגוד לחוקי וכללי המדינה, ולכן אין ברירה אלא לנקוט בצעדים חריגים.
לא מתקבל על הדעת – שניתן לרפא את אי החוקיות של ההורים ע"י הילדים, שאז זה יוצר פתח לילודה מהירה לקבלת רישיונות קבע.
הבעיה מוכרת בעולם כולו:
ישראל היא רק קצה הבעיה בנושא זה. אירופה כולה עסוקה כרגע בטיפול בפליטים הלא חוקיים ומדינות ליבראליות וחופשיות. התחילו לדאוג ולהתנער מהתופעה ומסוכנתה. הנושא כבר טופל בישראל בזמנו ב-2006.
בשנת 2006 ברוב של 18 שרים מול חמישה (4 שרי ש"ס + השרה ציפי לבני) החליטה הממשלה לאשר מתן מעמד קבע לילדי עובדים זרים. ההתניה הקובעת: ההורים נכנסו לישראל ברישיון כחוק, הילדים שוהים בארץ לפחות תקופה של 6 שנים ונכנסו לישראל בטרם מלאו להם 14 שנה.
פרשת השוהים הבלתי חוקיים – אינה חדשה ומלווה את ממשלות ישראל, מזה מספר שנים. כל הניסיונות עד כה, למצוא לסוגיה פתרון מעשי, קונסטרוקטיבי או יצירתי – לא צלחו. כאשר ש"ס, שלטה במשרד הפנים והיתה בעלת השפעה בקואליציה, השר אלי ישי התנגד חריפות כפי שהוא עושה גם כיום, מטעמים של דת ואמונה והפחד שישראל תאבד את צביונה היהודי.
באירופה בשל התפשטות האימפריאליזם – בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, ובינה לבין מלחמת הועלם השניה, רבות ממדינות אירופה הקלאסית שלטו בקולוניות שהיו מפוזרות באפריקה, במזרח, בהודו, פקיסטן, אפגניסטן, סודן וכ"ד.
כאשר האימפריות קרסו ו"השמש זרחה ושקעה" רק בגבולות אנגליה ומדינות אירופה, כמו צרפת, הולנד, בלגיה, פורטוגל, החלה זרימת פליטים מאותן ארצות למדינות האם. כך מלאו ערי אנגליה במהגרים מהקולוניות שלה וכך גם המדינות האחרות שהוזכרו לעיל.
בשלב ב', החלה נהירה של עובדים זרים, שהפכו לשוהים בלתי חוקיי,ם בכמויות מסחריות ממש, וכך נדדו אלפי תורכים לגרמניה וסביבתה, אלבנים לאיטליה, מכסיקנים לארה"ב, צפון אפריקאים לצרפת, והבעיה הפכה להיות כלל עולמית.
ארצות אירופה התעוררו קצת באיחור ומצאו את עצמן עם אוכלוסיה גדולה, זרה ומוסלמית בעיקרה, על כל השלכותיה החברתיות, הכלכליות ועכשיו גם הביטחוניות.
ארצות נאורות כביכול, כמו שבדיה, נורבגיה, דנמרק שהטיפו לכולם על פתיחות ומדיניות סעד, נבהלו והחלו לחוקק חוקים המגבילים כניסה של זרים למטרות עבודה, שהות או נישואין, מפחד של חוסר שליטה על הזרם האנושי, שלא תמיד משתלב במדינות הקולטות.
מלחמות האזרחים או השבטים באפריקה, שחלקם מגיע עד כדי "השמדת עם" או שבטים שלמים – תרם רבות לנדידת העמים המודרנית הזו. לדוגמא: מהתקופה האחרונה ניתן לראות בניסיונות היום יום להסתנן לאיים הקנאריים, שבשליטת ספרד, שנאלצת להשתמש בצבא ובמעצרים המוניים למנוע את ההצפה.
זכורה ההחלטה של ממשלת בגין, לקלוט קבוצה קטנה של וייטנאמים, שברחו מארצם, במיוחד מצפונה, בשל רדיפות המשטר הקומוניסטי, מטעמים הומאניים ,כמחווה לפניית האו"מ. אותם פליטים עדיין חיים בתוכנו, כאזרחים וילדיהם אף הם.
הסוגיה עלתה לדיון בישראל לפני שנים, בעקבות מעצרם לקראת גירוש של 160 סודנים, שלטענתם ברחו מארצם בשל המצב הפוליטי, ופליטים מדנפור, שם מתמשכת מלחמת אזרחים אכזרית, אך בפועל מדובר כנראה בקבוצת מסתננים ממצרים שחיפשו עבודה.
הבעיה של כל מדינה דמוקרטית שיש מצד אחד רצון לעזרה והושטת יד, אך מאידך פתיחת דלת למעטים ובודדים, יכולה להיפך בקלות להצפה שלא ניתן לשלוט בה.
והיה אם האו"מ, שצריך לטפל בבעיה העולמית, היה משתלט על הנושא, ומחליט במקרים האמיתיים, לאמור: פליטים פוליטיים, פליטים הנתונים לסכנת נפשות בארצותיהם, בשל מלחמת אזרחים או רדיפה על רקע דת או שבטיות – ולא על רקע של חיפוש עבודה וחיים טובים יותר, והיה פונה למדינות העולם בבקשה לקלוט מספר זועם ומייצג, בהתאם לגודל המדינה הקולטת ובעיותיה. יש להניח שגם ישראל היתה נענית, מושטת יד – כמו בתקופה של מנחם בגין ז"ל.
אסור להתעלם מן הטענות של מתנגדי האישור לשוהים בלתי חוקיים וילדיהם. הם חיים בגטאות בתנאים קשים, שהם בסיס לפשע, מחלות, פחד מהמשטרה והממשל ומנוצלים בשל כך ע"י קבלנים מאכרים למיניהם וסתם סחטנים חסרי לב. המצב לא טוב ולא בריא לשני הצדדים.
האגודה לזכויות האזרח ומוקד הסיוע לעובדים זרים וכן נציב הפליטים בישראל מטעם האו"מ, עושים מלאכה טובה ומועילה, אך אסור להם להתעלם מהמצב המדיני הכלכלי והחברתי של המדינה.
לכן, החלטת הממשלה ושר הפנים רוני בר-און (דאז), היתה חיובית מאוזנת ופותרת סוגיה סבוכה אנושית והומאנית, תוך מתן תקווה לעתיד לילדי העובדים הזרים. מעשית ניתן לפרש זאת כקליטת פליטים משפטית, אך כפי שציינתי, יש לפתור את הסוגיה גם בראיה לעתיד.
המסקנה: הסוגיה סבוכה, לא נעימה, אך דורשת פתרון ממשלתי, ברור, חד, עם ביצוע תכליתי, יעיל ואנושי. אסור לדחות את פתרון הבעיה, לעתיד, כי אז עלול להיות מאוחר מדי.
הממשלה החליטה – על השר ישי לבצע זאת.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
